אחד מול השני. הם וכאבם. במקום היחיד לו הם קראו בית.
הבית האמיתי שלהם. שם פרקו את כל כאבם. שם הכירו באמת.
שם הבינו שהם חברים בלב ובנפש. חברות אמיתית של פעם בחיים.חברות של שותפים לכאב. מבינים אחד את השני. חשים את הכאב אחד של השני. רק שם הרגישו בבית. רחוקים מכל הצרות.
באותו ערב שגרתי, ירון עבר שם והצטרף אליהם. ירון היה עוף מוזר. אדם כזה שאף אחד לא חש בנוח בקרבתו.טיפוס מוזר אפילו בשביל אאוטסיידרים כרון וסיגל.
ובאותו הערב התיישב לידם והצטרף לשיחתם, בלי הזמנה מוקדמת.
ירון תמיד ניסה להתחיל עם סיגל, שלא הסתכלה אפילו לכיוונו. באותו הערב ניסה לשווא להשב אליו את תשומת ליבה ללא הצלחה.
אדם שסוחב בחור צעיר בכיסא גלגלים, חצה את הכביש, עולה במעלה הרחוב. לפתע עצר.
"סליחה?, אתם יכולים לעזור לי?", קרא הבחור הצעיר.
רון, ירון וסיגל קמו ממקומם והתקרבו אליהם.
"הבחור הזה עזר לי עד עכשיו, אתם יכולים אולי להחליף אותו?", שאל.
רוו התבונן בו, נרתע מעט. בחור צעיר, בגילם, בהיר עם עיניים כחולות, לבוש כאחד הערסים שאהבו להציק לרון בתיכון.
"כמובן שנעזור לך", סיגל וירון השיבו לחיוב.
רון נרתע מעט, נתן בסיגל מבט שואל. זה אומנם חשוב לעזור לנכים, אבל הרתיעה האישית שלו הניעה אותו מלעזור.
סיגל התחילה לדחוף את הבחור עם הכסא, הבחור שליווה אותו עד עכשיו פנה שמאלה חצה את הכביש ונעלם.
"ביקשתי ממנו שיעזור לי, וכבר לא היה נעים ממנו, אז ביקשתי שתחליפו אותו", אמר.
רון וסיגל החליפו מבטים מהוססים. ממשיכים ללכת במעלה הרחוב.
הבחור הצעיר שאל אותם לחייהם. סיגל סיפרה שהיא בדיוק השתחררה מצהל. אי התאמה.ירון סיפר שהוא טבח בבית מלון. רון שתק. רון לא עובד. ובכלל לא בא לו לדבר עם הערס המוזר הזה. נכה או לא. הבחור עם הכסא סיפר שהוא הגיע לעיר להתארח אצל קרובי משפחה שלו. ושהכסא הפסיק לעבוד בדרך.
המשיכו לעלות במעלה הרחוב, סיגל והבחור המשיכו לשוחח.
"אם אתם מתעייפים, אני יכול לבקש שמישהו יחליף אתכם", אמר.
"לא זה בסדר", ענתה סיגל. היה לה חשוב לעזור לו. לסיגל. תמיד אהבה לעזור לאחרים.
זה עזר לה לברוח מבעיותיה שלה, והיו לה המון. הורים גרושים, אחות הרבה יותר מוצלחת, ואמא אלימה מילולית ופיזית, שהאשימה את סיגל בכל צרה בחייה המרירים.
"לא תמיד הייתי עם כסא," התחיל לספר הבחור. "'הייתי ילד רגיל, עד כמה שאפשר לקרוא לאיך שחייתי רגיל."
סיגל ורון שתקו. לא ידעו מה לענות.
"הייתי בסמים.הייתי במצב קשה, הצלחתי להתגבר על זה. אני שונא את המשפחה שלי. אמא שלי הייתה נרקומנית, אבא שלי...אני שונא את אבא שלי. הלוואי שימות"
סיגל מלמלה משהו.
"אבא שלי היה מרביץ לי. בגלל זה ברחתי לסמים.הוא היה מתעלל בי. מכבה עליי סיגריות... הוא גם היה אונס אותי כל הילדות שלי. הוא זה שהכניס אותי לכסא הזה, שבר לי את הגב. עכשיו הוא בכלא ואני מאחל לו שימות. הייתי בסמים. יצאתי. עכשיו אני משוקם. מבקש מזרים שידחפו אותי עם הכסא".. קולו נשבר. דמעות ירדו במורד לחיו.
הוא התנשם בכבדות. סיגל הזילה דמעה, רון נראה חסר אונים, גם ירון. הם לא ידעו איך להגיב לוידוי השבור של הבחור בכסא.
" אתם רוצים שאני אבקש ממישהו שיחליף אתכם?", שעל ברעד.
סיגל מחתה דמעה... "לא, זה בסדר.".
הבחור עם הכסא התעשת. המשיך לדבר. לספר לסיגל את סיפורו. רון וירון לא הגיבו.
לא הצליחו להכיל את סיפורי הזוועות, ושוב קולו של הבחור עם הכסא נשבר.
הוא זע בחוסר נוחות בכסאו, נשימותיו כבדות. ניכר היה עליו שקשה לו המעמד הזה.
גבר ואישה בשנות ה30 לחיים חלפו על פניהם.
הבחור עם הכסא הרים מבטו אליהם.
"סליחה, אתם יכולים אולי לעזור לי?," שאל. בדיוק כמו ששאל את סיגל רון וירון.
הגבר נגיש לכסא, סיגל עזבה את הבחור עם הכסא, שאפילו להתראות לא אמר.
סיגל ורון הביטו אחד בשני. המומים. הבינו בלי מילים שהבחור עם הכסא נפתח בפניהם, והמעמד הכביד עליו.
"וואו", אמר רון.
"פאק," הוסיפה סיגל.
"אתה מבין שהוא הרגיש שהוא יותר מדיי נפתח בפנינו, בגלל זה הוא ביקש שנחליף אותו כן?".
"כן." מלמל רון. אומנם לא חווה בדיוק את מה שהזר עם הכסא חווה, אבל אלימות לא הייתה זרה לרון. אלימות בבית. אלימות בין האחים. אלימות מאבא אלימות מאמא.
גם סיגל הזדהתה עם כאבו של הזר עם הכסא.
"מה עושים?", שאלה סיגל.
"חוזרים לפארק", ענה רון. הם הביטו סביבם. הם עלו עם הזר עם הכסא כמעט את כל העלייה. הליכה של חצי שעה , שבויים בסיפורו של הזר הכאוב עם הכסא.
"חוזרים לפארק"..חזרה אחריו סיגל. מהורהרת.
סיגל ורון מעולם לא ראו את הבחור עם הכסא שוב, אבל החותם שהותיר בהם היה גדול.
;){kind=link}