התחלתי לכתוב. את כל מה שאני זוכר. בשלב מסויים ההרגשה המוכרת חזרה.
דפיקות לב מהירות. נשימה כבדה. ובכלל תחושה של צל שחור גדול שעוטף אותך.
כאב לב עצום. אז הפסקתי. עזבתי את זה. והזכרונות לא הרפו. תמונות של ממש. מילים, קולות. ואז הוא הגיע משום מקום. והביא עימו את התובנה. שאני חייב להמשיך.
לא משנה החרדות לא משנה כלום. לנשום עמוק להרגע. להמשיך בתהליך.
אז ניסיתי שוב. והמשכתי. המשכתי לעומק. עד שנתקלתי בחומה בצורה. חומה אימתנית שאינני מסוגל אפילו להתחיל לנסות לעבור אותה. לפעור בה פתח. אפילו לא סדק. אז עצרתי שוב. בלי רצון להמשיך.יודע שגם לאן שהגעתי זה הרבה.
אני אמשיך מחר.
אני יודע שאצליח.


