בלגן מילולי.

מה קורה איתי? הלוואי שהייתי יודע בעצמי. אני לא עובד עדיין. נזקי הקורונה עדיין כאן. דם הפיזים גם הכלכליים וגם הנפשיים.יש לי עד ה1 ליולי להיות בחל"ת ולאחר מכן יהיו חייבים לפטר אותי או להחזיר אותי לעבודה, ואני אפילו לא מצליח להבין מה עדיף לי יותר, שיפטרו אותי או שאני אחזור לעבודה?

הבעיות לא נגמרות, רק נערמות. פלאשבקים לתקופות הרעות שלי. פנימייה. צבא.

חלומות, סיוטים ומה לא. 

לפני שבוע התחלתי להרגיש משהו שלא הרגשתי בעבר. הרגשתי חרטה. חרטה על כמה וכמה דברים נוראיים שעשיתי בעבר. יש סדקים בבועה המושלמת הזאת שיצרתי לעצמי בראש. אני מנסה להתמודד עם הדברים אבל לא תמיד מצליח בצורה הכי טובה. 

לפני כמה שבועות עישנתי אחרי המון המון זמן שלא. שבוע אחר כך הרגשתי שאני חייב את זה שוב כדי להרגע. אתמול הרגשתי שוב שזה הדבר היחיד שמצליח לעכב את החרדות. אני מפחד לחזור אחורה, לתקופה שלא הייתי יכול לישון בלי כמה שאכטות.

לתקופה שהכל היה אפור ומשעמם וזה הדבר היחיד שהיה מסב לי טיפה אושר.

אני יודע שלא הייתי מכור. אני יכול לספור על יד אחת את כמות הפעמים שקניתי. 

אבל זה כן היה משהו שיכול לעזור לי.

זה גם מה שעורר את מחול השדים שלי מלכתחילה. ישבתי אצל חבר ועישנו, הוא דיבר על משהו שהזכיר לי את הפנימייה. התנתקתי מהשיחה וצללתי בזכרונות.

הייתי שם. הייתי בפנימייה. החיים שלי נהרסו שם. וביום בהיר אחד עזבתי. את כל החברים והידידות. רבתי עם אחת הידידות הטובות שלי שלא רצתה שאני אעזוב. פגעתי בה ממש.אפילו לא עניין אותי. היא נפגעה, ובמלחמה תמיד נפגעים חפים מפשע.אז ברחתי משם. כל עוד נפשי בי. וחוץ משיחת טלפון מסכנה וביקור בסוף השנה,לא היה לי יותר קשר למקום הזה. הדחקתי את כל מה שקרה לי, את הפגיעה והכל, לרמת הלא קיים, עד אותו היום שבו עישנתי עם החבר והכל צף ועלה.

חברים אומרים לי ללכת לטיפול פסיכולוגי. אבל איך אני יכול?

הייתי אצל שני פסיכולוגים שונים. אחת בתקופת הפנימייה, אחת בתקופת הצבא. שניהם לא עזרו לי הרבה.הרגשתי כמו נטל.אל הפסיכולוגית בפנימייה אפילו לא נפתחתי. הייתי עמוק בתוך כל השיט שלי ולא הייתי מסוגל לספר אפילו רבע מזה. עד היום אני לא מצליח. באחת הפגישות ראיתי על השולחן שלה את הסיכום של הפגישה הקודמת שלה עם תלמיד אחר. היא קלטה שראיתי את זה. בפגישה הבאה שלנו, היא שאלה אותי אם אני רוצה להפסיק את הטיפול מאחר ואני לא נפתח בפניה והיא לא רואה את זה קורה. אמרתי לה שלא. אני לא רוצה להפסיק.

זו הייתה הפעם האחרונה שהייתי אצלה בפגישה. אולי בגלל שראיתי משהו שלא הייתי צריך לראות, אולי בגלל שבאמת היא הרגישה שהטיפול לא מתקדם. אין לי מושג למה, אבל הטיפול הסתיים. באיזשהו מקום הוקל לי.

בצבא ראיתי פסיכולוגית כמה פעמים. הייתי במשבר משפחתי בנוסף לקשיי הסתגלות קיצוניים למערכת הצבאית. התגברתי עליהם, הסתדרתי. יום אחד הגעתי למרפאה בבסיס. לא הרגשתי טוב. הייתי אצל החובש שנכנס לתיק הרפואי שלי.

כל השיחות שלי איתה היו שם. פתוחות ומתועדות לכל חובש זוטר שרק רוצה.

הוא הסתכל.ראיתי שהוא מרפרף. הוא הפסיק כשהבין שקלטתי אותו.

לא הלכתי לשום טיפול פסיכולוגי מאז. לא רוצה שזה יהיה מתועד. מעדיף לטבוע בחשכת הזכרון הרעוע שלי. מאז שהתחילו הפלאשבקים, אני יותר יותר מתקשה לזכןר דברים אחרים שקרו לי. אולי זה קשור לפוסט טראומה ואולי לא אין לי מושג.