כתבתי כבר את כל מה שרציתי לכתוב. בכל הדרכים העוקפות הלכתי.
כמו פצע כואב ומגרד, שאתה יודע שאם תגרד אותו הוא יזוב דם, אז אתה מגרד מסביב ככל יכולתך, מנסה לעבוד על הפסיכולוגיה של הגוף.
אז. מה הלאה? החזרה לשגרה נראית קרובה. וככל שהיא מתקרבת אני מבין יותר ויותר שאני לא באמת רוצה לחזור לשגרה. לא רוצה לחזור לשם. לא רוצה לחזור לכלום.
אז אולי במקום לחזור לאימונים אני אבטל את המנוי. אולי במקום לחזור לסבול בעבודה אני אגיש מכתב התפטרות.אולי אני פשוט אלך לים להסתכל על השמש.
אולי ואולי ואולי ואם ואם ואם ואם.
האמת היא שאני יותר שבור מאי פעם.
הזכרונות קיימים. שבורים ולא ברורים.
רגעים של עלטה מוחלטת. רגעים בהם אתה לא מסוגל לראות את המראות. אתה רק שומע, לא מסוגל לראות שום תמונה. ואתה יודע. יודע בדיוק מה היה שם. המוח מסרב להראות לך את התמונה. באיזשהו שלב החיים הופכים לזכרונות שלנו.
מה ששכחנו אובד לנצח.
האומנם?
;){kind=link}