חדר 14

אז החלטתי לעשות את זה.החלטתי לנסוע לשם.החלטתי לעורר את כל השדים באופן סופי.להלחם עד טיפת הדם האחרונה.

התעוררתי בעצלתיים.מתעכב כמה שיותר.מהרהר לעצמי.אני באמת הולך לעשות את זה?אני באמת הולך לחזור לשם? לשם מה? מה זה ייתן?זה יעזור לי להתגבר על זה?להמשיך הלאה?אני בספק גדול.אני מפיל עליו את מלאכת הליווי.אומנם אנחנו לא מכירים מספיק טוב אבל הוא טוב באוטובוסים.טוב בלהתמצא.ואני?אני בכלל בא מהכפר.תועה ומבולבל.

בודקים דרכי הגעה. הכל מסובך.הכל מצריך החלפת אוטובוסים והליכה ברגל.הליכה ברגל בעיר זרה.עיר מוכרת/לא מוכרת.עיר עויינת.

אנחנו מזמינים מונית.זה הרי אירוע חשוב.נוסעים בדממה.הנהג פותח בשיחה.ואני זורם עם זה.העיקר לא להתמודד עם ים המחשבות והחרטות שהולך ועולה על גדותיו.

מאיים לכלות אותי.קשה.זה נסיעה קשה.אנחנו מגיעים לכיכר בכניסה לעיר.אני מביט שמאלה.אני רואה את המקום.אני יודע שהוא שם.מביט בו.זיכרון קטן מכה בי.הזכרון של הפעם הראשונה שהגעתי לשם עם אבא.הסתכלתי על כל המקומות בהם אפשר לשבת לבד בתהיות.כל הטבע והירוק.

איך מקום כל כך יפה יכול להיות כל כך אכזרי?

המונית נעצרת.הגענו.אנחנו כאן.

יוצא מהמונית בדממה.רגליי כושלות.זרם משונה עובר בכל הגוף.זרם רע, זרם המאותת סכנה.זרם שאומר שאני לא אמור להיות פה .

אני מסתכל על שער הברזל. עליו טיפסתי כל כך הרבה פעמים.גורר אחרי את התיק הגדול.אני נזכר בפעם ההיא ששרון תפסה אותי בערב.כשהגעתי מהבית ולא היה לי כוח להכנס מהשער הראשי.טיפסתי על שער הברזל.שרון צעקה עליי והורתה לי לרדת מיד.גיכחתי. ירדתי מהשער.התחלתי ללכת לכיוון השער הראשי בעוד שרון מלווה אותי במבטה.כשהיא נעלמה לי מהטווח עין.טיפסתי שוב.ברגע שאני והתיק נחתנו על האדמה.שרון עומדת מולי. אבל אמרתי לך לא לטפס? נתפסתי בקלקלתי.שרון כעסה.לא התייחסתי אליה כל כך.שרון היתה נחמדה.חבבתי אותה.איכשהו היא הייתה אשת הסגל היחידה שבאמת הצלחתי איכשהו להתחבר איתה. 

"אתה בסדר?", אני שומע אותו שואל.מתעורר מהזכרון ההוא.

אני עדיין רועד.הזרם לא עבר .אני מרים את הראש לקומה 3.חדר 14.המקום בו הכל קרה.מסתכל לשם.שם זה היה.שם הכל התחיל ונגמר.שם השארתי את כל החלומות והתקוות.בקומה השלישית בחדר 14.ממשיך להסתכל.מחכה שיקרה משהו.לא קורה כלום.חוץ מצמרמורת ותחושת מועקה.

אתה בסדר? הוא שואל שוב.

אני בסדר,שומע את קולי עונה. 

אבל אני לא.

אני לא בסדר.

אני בכלל לא שם.

אני שוב בן 15.שצריך להגיע לפנימייה ופשוט אין לו כוח לעשות את הדרך הארוכה.אז הוא עושה את הדרך הקצרה.אנחנו ממשיכים ללכת.עדיין לא יכול להזיז את המבט משם.המגורים של ט ו י' החדשים.המגורים של היודניקים הותיקים.המגורים של היוד אלפים והיודבתניקים. הכל חולף על פניי.

"לאן אתה רוצה ללכת" הוא שואל.

 "בוא פשוט נתקדם", אני אומר.

אנחנו מתקדמים לעבר המכולת.היא חייבת להיות שם.אני אומר לעצמי.חייב שישאר משהו מפעם.אבל היא גם לא שם.יש שם מכולת אחרת.בפירוש לא זאת.זה כאילו ששום דבר לא נשאר אותו דבר.מקום אחר לגמריי.

אנחנו קונים משהו בקיוסק.נשארים לשבת על הספסל.אני עוד תוהה אם לנסות להכנס.לא בטוח שכדאי לי לנסות.לא בטוח שאני יכול להסביר.לנסות להסביר."בוא נלך לאכול משהו", אני אומר לו. "יש פה רחוב ראשי שאני ממש רוצה ללכת אליו, נמצא שם משהו לאכול". מתקדמים. אני שוב עובר מול המגורים.הזמן עוצר מלכת. סלואו מושן.הכל זז כל כך לאט.אני מסתכל על המגורים שוב.חדר 14.איפה שהכל התחיל ונגמר.אוסף את הרוק בפה.אוגר אותו.נעצר.ושולח יריקה גדול ועסיסית לעבר המקום.

נוחתת על הכביש. אני מניף אצבע משולשת.

 "סעמק המקום הזה" אני צועק.

הוא מביט בי מופתע.לא ציפה לזה.

הגוף שלי מוכה הלם.הזרם הופך למכת ברק של ממש.קור חום. לא מצליח להבין את התחושות.מקלחת קרה.קפואה.אנטרטיקה.חשמל.אש.מים.

משהו רע עובר עליי.אני מסיט משם את המבט.יודע שלעולם לא אגיע לשם שוב.בקושי מצליח לזוז.אני צועד כמה צעדים. אני מנסה לעצור את זה.לא מצליח.זה מגיע במכה אחת.בכי.בכי חרישי.שפרץ את כל גבולות ההגנה שלי. לא מצליח לעצור אותו.לא מצליח לשחרר אותו.רק למתן אותו קצת. דקה ארוכה עוברת.שתי דקות.אני מצליח קצת להפסיק.אנחנו ממשיכים משם.הולכים לכיוון הרחוב הראשי.מדברים על דברים שלא קשורים לכלום.מגיעים לרחוב הראשי.כלום לא אותו דבר.הרחוב הקסום בתור ילד, נראה כל כך קר ומנוכר.שום דבר לא נשאר שם.הכל השתנה.

זה לא פה.אני אומר לעצמי.מה שאתה מחפש לא נמצא פה.מה שהיה היה וחי רק בזכרון שלך.

"בוא נעוף מפה", אני אומר לו.

אנחנו הולכים משם.ובליבי גומלת ההחלטה.לעולם לא לחזור לשם שוב.