נלחם בעצמי אבל אני לא מצליח. אני מסתכל על השביל בדיוק לכמה שניות, להפתעתי לא קורה כלום. אני מניף אצבע משולשת. שיזדיין המקום הזה.לעזאזל הכל, אני אומר בחצי צעקה ומסיט מיד את המבט. שי פותח את החלון ויורק את המסטיק שלו החוצה, לכיוון השער.
תודה שי.זה בדיוק מה שאני הייתי צריך לעשות, אני אומר לו.
ממשיכים בנסיעה בדממה.אני לא מרגיש משהו שונה.אולי זה אמור לקחת זמן.אני לא באמת יודע.וככה עבר לו עוד סופש.סופש של תובנות של מי אני צריך להשאיר איתי ומי לא.ומי אכזב אותי כל כך הרבה פעמים שכבר אין לי כוח להתאכזב שוב.
פגשתי פה המון אנשים.לכל אחד הסיפור שלו. כל אחד ניזוק מהחיים בדרכו שלו. ואני מתחיל להבין. מתחיל להבין שרק בחברת אנשים כמוני אני מרגיש בנוח.
שאנשים רגילים עם צרות רגילות ואורך חיים רגיל ונורמות זה ממש לא אני.
ושוב עולה בי המחשבה.שאולי בעצם עדיף להיות לבד. לפרוש מהמירוץ וזהו. לא להתאמץ. אם אנשים מאכזבים אותי שוב ושוב ושוב. אז למה להתאמץ? אני הרי תמיד אהיה מקום שני. לא משנה לאן אלך, ואת מי אכיר. אף פעם לא יעריכו אותי מספיק.זה דיי הרגשה מחורבנת.אני רק רוצה לחזור הביתה.לשכב במיטה שלי בחדר הממוזג שלי בלי טובות מאף אחד.אבל הבית כל כך רחוק.אני חייב להחליט מה אני עושה.אני רק רוצה הביתה. למה בכלל באתי לפה? מה לעזאזל חשבתי כשרציתי לבוא לכאן.שרציתי להגיע לשם שוב.הרי עברתי שם המון פעמים בנסיעות באוטובוס.אבל אף פעם לא באוטו.ואף פעם לא כל כך קרוב.והנה עשיתי את זה וזה לא עשה לי שום דבר.לא הרגשתי סגירת מעגל.לא הרגשתי הקלה.לא הרגשתי כלום.מה לעזאזל אני צריך לעשות כדי שזה יעבור????
אני צריך לסגור מעגל איתך?הרי לא רצית לסגור מעגל.
בזמנו אני לא רציתי.רק רציתי להשאיר אותך מאחוריי.
ואז כשנתקלנו זה בזה שוב.היוצרות התהפכו.והשארת אותי עם שאלות ללא מענה.
אני רק רוצה להפסיק לחשוב על זה. רק רוצה להמשיך הלאה ולפתור את זה.
מרגיש שאני מאבד כיוון.
;){kind=link}