פיתחתי לי הרגל בזמן האחרון. כשאני מסיים לעבוד אני הולך לקניון הקרוב ומתיישב בשווארמה הפינתית.כשאני מסיים לאכול אני פשוט נשאר שם לבהות באנשים.משתדל שלא להשאיר עליהם את המבט יותר מכמה שניות.מנסה לנחש מה הם חושבים.מה עובר להם בחיים.אולי אם אצליח להבין אותם, אצליח להבין את עצמי.
המחשבות לא נותנות לי מנוח.על מי שהלך. על מי שעוד כאן.על אלה שלא נשארו עד הסוף. על אלה שהשארת מאחור.ובעיקר הידיעה שלא משנה כמה אנשים היו סביבי. בתוך תוכי תמיד הרגשתי לבד.המסע עוד לא נגמר, כולם אומרים לי.יש לך עוד הרבה לעבור ולחיות.אבל אני באמת שלא רוצה.עייפתי כבר.ועם כל מה שכבר מאחורי, אני באמת שלא רוצה לדעת מה צופן לי העתיד.אם החיים הם אוטובוס, כמו שאמרו לי פעם, נסיעה ארוכה עם המוו נוסעים שעולים ויורדים ולא ממשיכים עד סוף המסע, אז למה אי אפשר לעצור לרגע ולעשות הפסקה?
;){kind=link}