עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות
שותה וודקה רדבול בכוס של קפה
עדיין מנסה לחשוב שהעולם יפה
רוצה להבין מה כולם רוצים
ואיך זה שמהגג הם לא קופצים.
חברים
edyaRoseאני ?broken wingsסיציליאנהVenus
Ladyoftheflowers
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
to do
•  finish this shit
חדר 14
17/10/2019 17:56
ילדאיש
מאז הנסיעה ההיא, זה כירסם בי.המחשבה הטורדנית הזאת של לחזור לשם שוב.להתעמת עם הכל.להסתכל לרוע בפנים.להפנים.להכיר.לדעת.לדעת שזה היה.לדעת שהייתי שם.לדעת שפגעו בי.לדעת שנהרסו לי החיים שם.ואם כל זאת.לדעת שהתחשלתי.שהתחזקתי.שאני כבר לא הקורבן.שאני יכול להתמודד עם זה.שאני יכול להשאיר את העבר המסריח שלי מאחור.שם הוא צריך להיות.
אז החלטתי לעשות את זה.החלטתי לנסוע לשם.החלטתי לעורר את כל השדים באופן סופי.להלחם עד טיפת הדם האחרונה.
התעוררתי בעצלתיים.מתעכב כמה שיותר.מהרהר לעצמי.אני באמת הולך לעשות את זה?אני באמת הולך לחזור לשם? לשם מה? מה זה ייתן?זה יעזור לי להתגבר על זה?להמשיך הלאה?אני בספק גדול.אני מפיל עליו את מלאכת הליווי.אומנם אנחנו לא מכירים מספיק טוב אבל הוא טוב באוטובוסים.טוב בלהתמצא.ואני?אני בכלל בא מהכפר.תועה ומבולבל.
בודקים דרכי הגעה. הכל מסובך.הכל מצריך החלפת אוטובוסים והליכה ברגל.הליכה ברגל בעיר זרה.עיר מוכרת/לא מוכרת.עיר עויינת.
אנחנו מזמינים מונית.זה הרי אירוע חשוב.נוסעים בדממה.הנהג פותח בשיחה.ואני זורם עם זה.העיקר לא להתמודד עם ים המחשבות והחרטות שהולך ועולה על גדותיו.
מאיים לכלות אותי.קשה.זה נסיעה קשה.אנחנו מגיעים לכיכר בכניסה לעיר.אני מביט שמאלה.אני רואה את המקום.אני יודע שהוא שם.מביט בו.זיכרון קטן מכה בי.הזכרון של הפעם הראשונה שהגעתי לשם עם אבא.הסתכלתי על כל המקומות בהם אפשר לשבת לבד בתהיות.כל הטבע והירוק.
איך מקום כל כך יפה יכול להיות כל כך אכזרי?
המונית נעצרת.הגענו.אנחנו כאן.
יוצא מהמונית בדממה.רגליי כושלות.זרם משונה עובר בכל הגוף.זרם רע, זרם המאותת סכנה.זרם שאומר שאני לא אמור להיות פה .
אני מסתכל על שער הברזל. עליו טיפסתי כל כך הרבה פעמים.גורר אחרי את התיק הגדול.אני נזכר בפעם ההיא ששרון תפסה אותי בערב.כשהגעתי מהבית ולא היה לי כוח להכנס מהשער הראשי.טיפסתי על שער הברזל.שרון צעקה עליי והורתה לי לרדת מיד.גיכחתי. ירדתי מהשער.התחלתי ללכת לכיוון השער הראשי בעוד שרון מלווה אותי במבטה.כשהיא נעלמה לי מהטווח עין.טיפסתי שוב.ברגע שאני והתיק נחתנו על האדמה.שרון עומדת מולי. אבל אמרתי לך לא לטפס? נתפסתי בקלקלתי.שרון כעסה.לא התייחסתי אליה כל כך.שרון היתה נחמדה.חבבתי אותה.איכשהו היא הייתה אשת הסגל היחידה שבאמת הצלחתי איכשהו להתחבר איתה. 
"אתה בסדר?", אני שומע אותו שואל.מתעורר מהזכרון ההוא.
אני עדיין רועד.הזרם לא עבר .אני מרים את הראש לקומה 3.חדר 14.המקום בו הכל קרה.מסתכל לשם.שם זה היה.שם הכל התחיל ונגמר.שם השארתי את כל החלומות והתקוות.בקומה השלישית בחדר 14.ממשיך להסתכל.מחכה שיקרה משהו.לא קורה כלום.חוץ מצמרמורת ותחושת מועקה.
אתה בסדר? הוא שואל שוב.
אני בסדר,שומע את קולי עונה. 
אבל אני לא.
אני לא בסדר.
אני בכלל לא שם.
אני שוב בן 15.שצריך להגיע לפנימייה ופשוט אין לו כוח לעשות את הדרך הארוכה.אז הוא עושה את הדרך הקצרה.אנחנו ממשיכים ללכת.עדיין לא יכול להזיז את המבט משם.המגורים של ט ו י' החדשים.המגורים של היודניקים הותיקים.המגורים של היוד אלפים והיודבתניקים. הכל חולף על פניי.
"לאן אתה רוצה ללכת" הוא שואל.
 "בוא פשוט נתקדם", אני אומר.
אנחנו מתקדמים לעבר המכולת.היא חייבת להיות שם.אני אומר לעצמי.חייב שישאר משהו מפעם.אבל היא גם לא שם.יש שם מכולת אחרת.בפירוש לא זאת.זה כאילו ששום דבר לא נשאר אותו דבר.מקום אחר לגמריי.
אנחנו קונים משהו בקיוסק.נשארים לשבת על הספסל.אני עוד תוהה אם לנסות להכנס.לא בטוח שכדאי לי לנסות.לא בטוח שאני יכול להסביר.לנסות להסביר."בוא נלך לאכול משהו", אני אומר לו. "יש פה רחוב ראשי שאני ממש רוצה ללכת אליו, נמצא שם משהו לאכול". מתקדמים. אני שוב עובר מול המגורים.הזמן עוצר מלכת. סלואו מושן.הכל זז כל כך לאט.אני מסתכל על המגורים שוב.חדר 14.איפה שהכל התחיל ונגמר.אוסף את הרוק בפה.אוגר אותו.נעצר.ושולח יריקה גדול ועסיסית לעבר המקום.
נוחתת על הכביש. אני מניף אצבע משולשת.
 "סעמק המקום הזה" אני צועק.
הוא מביט בי מופתע.לא ציפה לזה.
הגוף שלי מוכה הלם.הזרם הופך למכת ברק של ממש.קור חום. לא מצליח להבין את התחושות.מקלחת קרה.קפואה.אנטרטיקה.חשמל.אש.מים.
משהו רע עובר עליי.אני מסיט משם את המבט.יודע שלעולם לא אגיע לשם שוב.בקושי מצליח לזוז.אני צועד כמה צעדים. אני מנסה לעצור את זה.לא מצליח.זה מגיע במכה אחת.בכי.בכי חרישי.שפרץ את כל גבולות ההגנה שלי. לא מצליח לעצור אותו.לא מצליח לשחרר אותו.רק למתן אותו קצת. דקה ארוכה עוברת.שתי דקות.אני מצליח קצת להפסיק.אנחנו ממשיכים משם.הולכים לכיוון הרחוב הראשי.מדברים על דברים שלא קשורים לכלום.מגיעים לרחוב הראשי.כלום לא אותו דבר.הרחוב הקסום בתור ילד, נראה כל כך קר ומנוכר.שום דבר לא נשאר שם.הכל השתנה.
זה לא פה.אני אומר לעצמי.מה שאתה מחפש לא נמצא פה.מה שהיה היה וחי רק בזכרון שלך.
"בוא נעוף מפה", אני אומר לו.

אנחנו הולכים משם.ובליבי גומלת ההחלטה.לעולם לא לחזור לשם שוב.
1 תגובות
שבר..
15/10/2019 22:15
ילדאיש
ושוב אני במערבולת.
נסחף בים טעויות. 
טובע באשמה.
 נאנק.
 מתקשה למצוא אוויר. 
ימים אחרונים של אנושיות.
לפני שאני בורח אל שגרת השקט.
נאחז בה כגלגל הצלה.
לאא מצליח להבין איך הגלגל תמיד מסתובב. 
אך ללא תנועה. 
מגיע לאותו מקום.
 חוזר על עצמו.
הם לא יצליחו.
לא יצליחו לשבור אותי.
אני אצליח.
0 תגובות
לב של אבן.
02/10/2019 20:44
ילדאיש
אני חושב שהצלחתי.
אני חושב שהצלחתי להוציא אותך מחיי.
אני חושב שהצלחתי לשכוח אותך.
אני חושב שהצלחתי להביט בתמונות שלך
 בלי לקבל דקירה.אפילו לא דקירה קטנה.
אני חושב שהבטן כבר לא מתהפכת כשאני 
מביט בעינייך.ששום דבר כבר לא קורה.
אני חושב שאני כבר לא מרגיש צביטה בלב.
לראות אותכם ביחד.אוהבים כל כך.
אני חושב שכבר לא כואב לי לדעת
 שזה לעולם לא יקרה.
אני חושב שאני כבר לא אוהב אותך יותר.
ועכשיו.כשהפסקתי.
אני חושב שאנעל את הלב שלי כל כך חזק.
שלעולם לא יוכלו לגעת בו שוב.


1 תגובות
מכתב
21/09/2019 17:46
ילדאיש
ילד יושב בכיתה הריקה.בהפסקה.מוציא את הסנדוויץ' מהתיק.הוא לבד.רגיל להיות לבד.עוד מהיסודי הוא לבד.חשב שזה ישתנה שיגיע לחטיבה.אבל לא.כל המקובלים המגעילים שהוא כל כך שנא עברו איתו.כמעט כולם באותה הכיתה שלו.גם הדר איתו בכיתה.היא גם מהמקובלים.אבל איתה הוא מסתדר.אולי בגלל ששניהם ישבו יחד כל כיתה ו. אולי בגלל ששניהם מציירים והדר ממש אוהבת את הציורים שלו.אבל זה השתנה עכשיו כשהם בכיתה ז. הדר לא דיברה איתו מילה מתחילת השנה.והשנה כבר כמעט נגמרה.נשארו עוד חודש ו20 יום לסיום הלימודים.לסיום שנתו הראשונה בחטיבה.
דלת הכיתה נפתחה ויוסי נכנס פנימה.גם יוסי היה קצת חבר  שלו ביסודי. ממש קצת. עכשיו כשהם בחטיבה גם יוסי כבר לא מכיר אותו יותר.יוסי גם גבה וגדל.נראה כמו בכיתה ט ולא בכיתה ז. יוסי קצת הרתיע אותו.לפני שבועיים ראה אותו מכה נמרצות ילד מהכיתה  המקבילה.
ועכשיו יוסי נכנס לכיתה. מתקרב אליו.מצחקק.מחזיק דף מקופל ביד.הילד מרים את מבטו אליו בתהייה.מה לעזאזל הוא רוצה ממנו?ממתי הוא הפסיק להיות בלתי נראה?הם הרי שונאים אותו.כולם.דואגים להזכיר לו את זה בכל יום.ועכשיו פתאום הוא בא אליו.רוצה לומר משהו.מבטיהם נפגשים. לא מצליח להבין מה הוא רוצה ממנו.השתיקה ביניהם מביכה.יוסי מצחקק ומושיט לו את הדף המקופל.
" קח, ביקשו ממני למסור לך את זה".הוא אומר.מחוייך.ילד לוקח את המכתב בחשש.

יוסי ממהר להסתלק משם.ילד פותח את המכתב.לבבות מעטרים את המכתב.ובכתב יד נשי נכתב.

"ילד היקר.
מזמן רציתי להגיד לך את זה.
אבל לא הצלחתי.
אז החלטתי לכתוב.
אני פשוט אוהבת אותך. 
מתחילת השנה.ו
פשוט רציתי שתדע את זה.
אתה תמיד בלב שלי.
המעריצה שלך.


ילד קרא שוב ושוב את המכתב בחוסר אמונה.חוזר על המילים שוב ושוב.וההכרה מכה בו.מישהי אוהבת אותו.מישהי אמיתית.אוהבים אותו.הוא כבר לא דחוי.לא שנוא.מישהי אחת בעולם הזה אוהבת אותו.
הוא קם מהכסא ורץ לחפש את יוסי. מוצא אותו במגרש. יושב במדרגות עם שאר המקובלים
"יוסי", הוא קורא לו. יוסי מצחקק עם שאר המקובלים.
גם רינת שם.וגם הדר.
" מי נתנה לך את המכתב הזה?" ילד שואל.
יוסי מצחקק,מחליף מבטים עם רינת ושאר החבר'ה.
"לא יכול להגיד לך".אומר וקם.בדיוק שהפעמון המורה על סיום ההפסקה מצלצל.
בשיעור ילד קורא את המכתב שוב. זהות המעריצה הסודית לא עוזבת אותו.כל אותו היום הוא רודף אחריי יוסי שחומק ממנו.בהפסקה לפני השיעור האחרון, יוסי והמקובלים הם אלה שמגיעים אליו. רינת. הדר. כולם.
שוב שתיקה מביכה. רינת מפרה את השתיקה.
" היום 1 באפריל ילד." אומרת. "מתחנו את הכיתה בבוקר.אתה לא באת לשיעור הראשון.אז הדר אמרה שחייבים למתוח אותך גם.אז זה מה שעשינו."
המבט המאוכזב על פניו אמר הכל.  עיניו כבו.הרגיש כאילו צל גדול הכביד על ליבו.
הם שיקרו עליו.אין שום מעריצה.הוא עדיין דחוי ושנוא על כולם.הרגיש את הזעם גואה בו.
הוא הביט בפניהם.הם נראו לו כל כך רעים פתאום.
"אתם עבדתם עליי?" צעק בקול לא לו.

הדר השפילה את עיניה." אני לא רציתי לעשות את זה, אמרתי להם שזה מוגזם".
"את", הביט בה בכעס.
"זה הכל באשמתך.זה היה גם רעיון שלך."
"אני נשבעת לך שלא", אמרה הדר. " אני רציתי משהו קטן.זה הם החליטו על מכתב"
ילד השתולל."אני מאחל לך שתמותי," צעק ווגידף.יוסי הביט בו בהלם.שאר הילדים בכיתה נכנסו .צופים במחזה.
"בחיים אל תתקרבי אליי שוב", צרח.
יוסי התקרב אליו, ניסה להרגיעו.
" עוף ממני",צרח.
לא מספיק שהם שונאים אותו.לא מספיק שהוא דחוי בעיניהם.לא מספיק שצוחקים עליו.עכשיו הם גם משחקים לו ברגשות.לזה הוא לא היה מוכן.הדמעות ניקוו בעייניו.ניסה למחות אותם לפני שיבחינו בהם.
הדר התייפחה.מעולם לא דיברו אליה ככה.ועוד ילד.לא שהיו לה רגשות כלפיו.רחמה עליו תמיד.תמיד נראה לה כל כך בודד.אפילו חיבבה אותו.באמת לא רצתה לפגוע בו.ועכשיו הוא עומד מולה, כעס ושנאה בעיניו.תמיד אהבו אותה.אף אחד אף םעם לא נפגע ממנה או כעס עליה.

ילד לקח את תיקו בדיוק כשהמורה נכנסה."אני הולך הביתה", הודיע בדמעות .
הדר רצה אחריו.תפסה אותו במסדרון.
"ילד חכה",צעקה.
הוא נעצר.
"מה את רוצה?"
השפילה מבטה.
" באמת שלא התכוונתי...," החלה לומר.
"זה נראה לכם מצחיק?", קטע אותה.
"לא..אבל..".
"תודה רבה לכם." אמר.
"מה חשבתי לעצמי באמת?שמישהי מסוגלת לאהוב אותי?
עכשיו בזכותכם אני יודע שאף אחת בחיים לא תהיה מסוגלת לאהוב אותי".
" זה לא נכון..." מלמלה.
התקרב אליה.הביט בה, ושנאה יוקדת בעיניו.
"בחיים אל תתקרבי אליי שוב," אמר בקול קר.
הסתובב והלך.
מאז לא דיברו.בכיתה כיתה ח ישבה עם רינת במגרש.ניסתה לדבר איתו.המצפון לר הניח לה.
"אל תדברי אליי בכלל," אמר והוסיף קללה.
"מה אתה רוצה ממנה?", התרעמה רינת.
"גם את אל תדברי אליי",הוסיף והלך.
כשעברו לתיכון,התפזרו בין שאר הכיתות.הוקל לו במעט שלא היה צריך לראותה בכל בוקר בכיתה.
המשיכה להביט בו מרחוק.מאז שעמד מולה ופגע בה מול חבריה.לא יצא לה מהראש.לא ממש הבינה למה.נפגעה מאנשים אחר כך.אבל את הפגיעה שלו לא הצליחה לשכוח.
ילד המשיך בשלו.הדר המשיכה בשלה.
באמצע כיתה י"א.כתבה לו מכתבהכניסה לו את זה לתיקו במהלך ההפסקה.בהפסקה הבאה מצא את המכתב. 
ילד היקר, 
אני פשוט לא יכולה להפסיק לחשוב עלייך.
הלוואי שתדע כמה שאתה מיוחד בשבילי.
שלך.
אני.
קרא את המכתב.גיחך בבוז.קרע אותו וזרק לפח.

0 תגובות
כאב
12/08/2019 20:50
ילדאיש
לפעמים אני מרגיש שהכל גדול עליי.שאני לא יכול להמשיך.
לפעמים אני מרגיש שהחשכה מכסה אותי.עוטפת.ואז.אז כבר שום דבר לא משנה יותר.ואז אני פשוט מסתובב עם הכובד הזה על הלב.בימים כאלה שום דבר לא עוזר לי.שום דבר לא משמח אותי.אפילו לא התרוממות רוח קלה.אפילו הנסיעה לחול בפעם הראשונה בחיי לא מצליחה לרגש אותי.ובראש אני מצייר לעצמי תמונות נוראיות.איך הדברים משתבשים בעיות עם כסף ומה לא?.כי עמוק בפנים אני יודע.יודע שלא מגיע לי.לא מגיע לי טוב.ושלעולם לא אקבל את הטוב הזה שאני כל כך רוצה.לנצח ארוץ אחריו במרדף שווא.
ואז, אני נשכב במיטה.מנסה לעצום את העיניים.המחשבות רצות בקצב מסחרחר אבל בסוף אני נרדם, וצולל למוזיאון הסיוטים הפרטיים שלי.
0 תגובות
metoo
03/08/2019 09:44
ילדאיש
לא רוצה בן זוג.לא רוצה אהבה.לא רוצה קשר.היא חוזרת ואומרת בפני כל מי שרק מעז להעלות את הנושא.התהייה המבטים החשדות הכל מוטח בפניה כל הזמן.כבר הפכה אדישה.גידלה עור של פיל.את לא רוצה ילדים?את לא רוצה משפחה?את לא נעשית יותר צעירה.איך תכירי מישהו ככה?".
והיא...לא מסוגלת להסביר להם.לא מסוגלת להיות נאהבת. פעם הכירה מישהו בעבודה.היה נחמד אליה הזמין אותה לים עם חברים שלו.כשהגיעה מצאה אותו שם לבד.נכנסו למים, שחו קצת.הוא התקרב אליה  שם את ידו עליה.היא רעדה. דמותו צפה ועלתה.פניי הרוע.הזכרונות.המגע הצורב על גופה.נשימותיו.קולו.
 ניתקה ממנו באחת.הבחור לא הבין.אמרה לו שהיא הולכת הביתה.הביט בה מבולבל.חשב שהיא בעניין.
הגיעה הביתה.רועדת כולה.נשכבה במיטה.מה לא בסדר איתי?שאלה את עצמה, אף שבתוכה כבר ידעה את התשובה.
כל כך רצתה לשכוח. כל כך התעקשה לשכוח.כל כך התעקשה שלא חשוב על זה.רצתה להאמין שדמיינה את זה רצתה להאמין שזה לא קרה.אבל לא .זה היה אמיתי והיא יודעת את זה.
החליטה ללכת לטיפול.פסיכולוגית פעמיים בשבוע.אחרי 4 פגישות לא יכלה לחזור יותר.הכאב היה גדול מדיי.העדיפה לחזור להכחשה.לחיי הכאב והבדידות.
יום אחד,היא חוזרת לבית הריק.מדליקה טלוויזיה.
"תושב אשקלון בן 42 נעצר הערב בחשד לאונס"...היא שומעת את כתב הטלוויזיה מדווח.היא מסתכלת על התמונה. עיניה נפערות.
זה הוא.זה שפגע בה.הגוף רועד ללא שליטה.מתיישבת על הספה.זיעה קרה עוטפת את גופה.נוטפת. זה הוא.היא ממלמלת.זה הוא.פניי הרוע.השטן הפרטי שלה.
הדמעות עולות בעיניים, והמחשבות מסתחררות בראשה.
היא לא הייתה היחידה.ההבנה חודרת אליה לאט לאט.לא הספיק לו שהחריב את נשמתה. יום אחרי יום, שעה אחרי שעה.המשיך הלאה.מצא קורבנות חדשים.
"המשטרה מחפשת אחר קורבנות נוספים" קולו של הכתב נשמע ברקע.
לרגע חשבה להתקשר, חשבה לפתוח סוף סוף, להתלונן.לדאוג שזה לא יקרה לבנות אחרות. לראות את הרוע בא על עונשו.אבל ידעה.ידעה שלא תהיה מסוגלת.לא מסוגלת להגיד את אשר על ליבה.להתמודד מולו.להביט בפניו ולהודות באמת.לחוות את הכל מחדש.נשכבה במיטתה.הדמעות החמות הרטיבו את הכר.וכך נרדמה.

מוקדש לכל אותן נשים שחוו וחוות את הכאב יום יום ואינן מסוגלות אפילו לפצות את פיהן.

#metoo

0 תגובות
תזכורת.
28/07/2019 06:52
ילדאיש
חשבתי שנעלמת.חשבתי שלעולם לא אראה אותך.אבל הנה שוב.חזרת.החזרה שלך שברה לי את כל מה שבניתי.רק שהפעם אני מספיק חזק להתמודד  עם זה.העיר הזאת קטנה יחסית, אבל אני עדיין מצליח שלא לראות אותך.חלק ממני רוצה נואשות לראות אותך שוב.החלק השני רק רוצה להמשיך הלאה.המילים שלך מהדהדות לי בראש.כל מה שאמרת לי בפעמים האחרונות שהתראינו.אני לא יודע מה יקרה שנפגש.
אני רק יודע שאני מקווה שלא שכחת אותי בזמן שניסיתי לשכוח אותך.
0 תגובות
you'll be in my heart
24/07/2019 09:30
ילדאיש
יום שבת, שעת צהריים מוקדמת. קניון. ארוחת צהריים עם חברים שבאו לבקר בעיר.
ואז הטלפון מצלצל.
"התקשרו מהב"יח פעמיים.המצב ממש לא טוב. ביקשו שתגיעו בדחיפות".
"מה זאת אומרת?", אני שואל בקול רועד.
"המצב ממש ממש לא טוב", הוא חוזר ומדגיש."אתם חייבים להגיע".
אני מרגיש את הבטן מתהפכת.את הלב נעשה כבד.תחושה לא טובה.משהו לא טוב.
אני מתנצל בפניי החברים.אומר להם שאני חייב להגיע הבייתה.מגיע הביתה.מנסה לתפוס טיסה.
אין טיסות.רק אוטובוסים.ממהר לתחנה מרכזית.אחי מגיע גם הוא.
וכל אותו זמן התחושה הזאת,של משהו רע באוויר.הלב דופק, והמועקה בבטן בעינה עומדת.
מנסה להסדיר את הנשימה.כשאני סוף סוף מצליח,אני פשוט מתפרק.הדמעות זולגות ללא רחם.
אני מנסה להרגע.מה קורה לי לעזאזל?אני תוהה.הרי הכל בסדר.עברנו את זה כבר כמה וכמה פעמים.
אנחנו נצליח גם הפעם.
ואז....זעקת השבר של אחי מהמושב האחורי.אני נרעד.מדליק את הפלאפון,ההודעה מופיעה על המסך.
אבא מת. אמרו בבית חולים.
חמישה מילים ששינו את חיי..זוכר בקושי את הנסיעה חזרה.נסיעה שזכורה לי ממנה רק שיחה אחת. 
לחברת ילדות שלי שהייתה איתי ברגעים הקשים של השנה האחרונה.
"ויקי,"אני אומר בקול רועד.היא מבינה מיד.
"מה קרה?מה יש?",היא שואלת.
אני לא מצליח לדבר.לא מצליח לנשום.היא כבר מבינה. אנחנו בוכים ביחד.אני מבקש ממנה שתודיע לרוני ולשאר המשפחה.
מהדברים שקרו אחר כך יש לי רק שברי זכרונות.זוכר בקושי את הנסיעה חזרה.
שברירי תמונות מההגעה של האמבולנס.הפרידה המרה.זעקות השבר. הכל הפך לרסיסים.את ההלוויה.
את השיר של אביתר בנאי שהקראתי.את ההלוויה.את הרגע הזה שהרמתי את הראש.אחרי שכבר סיימו להערים את החול.
כי על הקבורה עצמה לא יכולתי להסתכל.אבל אני כן זוכר את ההלם שראיתי את ים הפרצופים שמסביבי.פנים מוכרות.
חברים.מכרים.חברי ילדות.משפחה קרובה ורחוקה.כולם היו שם.את הטיילת שהייתה בבית בשבעה.את הסיפורים.
הכל הפך לתמונות בודדות.
ואז.השבוע נגמר.החיים אמורים לחזור למסלולם.ושקט.שקט בבית. דממה. הבית שתמיד געש ורעש נדם באחת.
שישי בערב.ארוחה משפחתית. אחי הגדול עושה קידוש.כיאה לראש הבית.אני בדמעות.אחותי בדמעות.אמא בדמעות.
פשוט מביטים אחד בשני ובוכים.קידוש הדמעות.
על כל מה שעברתי מאז אפשר לכתוב ספר שלם. על כל הכאב והצער, הכעס הבלבול והחרטה.
על כל המילים שנאמרו ולא נאמרו. את השנים הראשונות עברתי כרוח רפאים.שקוף.הכל חולף על פנייץ כלום לא נוגע בי.
הכל דהוי.ותפל. אנשים באו והלכו.אנשים שהאירו את חיי והלכו באותה מהירות שבאו.מותירים אחריהם חור יותר גדול מקודם.
על איך התאוששתי,צעד אחרי צעד. ועל איך גם את עזבת אותי בסוף.רק שהפעם כבר הייתי מוכן.מחושל.
הרי כבר עשית לי את זה פעם.ונשבעתי שלא אסלח לך לעולם.
ואני עדיין כאן.הכאב לא נגמר,הוא רק הופך למשהו שאפשר לחיות איתו.
1 תגובות
בחזרה
22/07/2019 21:52
ילדאיש
ושוב אני שם.
באותו מקום.
ושוב מנסה לברוח.
 לארוז את הדברים שלי.
אין מקום להכל.
כלום לא נכנס בתיק.
אני מבין שאאלץ לשוב.
ובראש עוברת מחשב מטומטמת.
של איך זה קורה שוב? 
איך שוב חזרתי לשם?.
אני לא מצליח לחשוב בהגיון.
אם הייתי מצליח אולי הייתי מבין. 
מבין שאין סיכוי שאני שוב שם.
אבל אני לא מצליח לחשוב בהגיון.
הדלת נפתחת.
אין איך לברוח. 
" זה חלום", אני אומר.
עוצם את העיניים חזק.
פותח את העיניים.
אני עדיין שם.
אני עדיין בחדר
."זה לא אמיתי",אני אומר. 
עוצם את העיניים שוב.
מתעורר.
אני בבית שלי.
זה היה רק חלום.
לעזאזל, אומר לעצמי.
שוב.
0 תגובות
ושוב..
19/07/2019 21:37
ילדאיש
חלמתי שפגשתי אותך.עוד מעגל שלא נסגר. עוד חוליה חסרה בשרשרת. חתיכה אבודה בפאזל החיים שלי. הופתעת.ולא הבנת.לא הבנת מה אני רוצה ממך.הרי כבר שכחת אותי מזמן, אז איך אני לא שכחתי?אפילו בחלום לא יכולתי שלא להרגיש את העלבון הולם בי.איך שכחת אותי ככה?האם בכלל הייתי חשוב לך מלכתחילה?המחשבות לא הרפו ממני במשך היום.הגעתי להבנה שזה תמיד אותו דבר.תמיד אני נותן מעצמי לאחרים ונותן ונותן ונותן ובסוף עוזבים אותי.שוכחים.משאירים אותי מאחור וממשיכים הלאה. למה אני לא מוצא אנשים שילכו איתי את כל הדרך?למה תמיד עוזבים אותי בסוף?
בסוף אני מרגיש כל כך לבד. לבד ולא מובן. וכולם ממשיכים בחיים שלהם. מצליחים מתפתחים מאושרים. ואני לא מצליח למצוא טיפה של אושר. המעגלים נסגרים ונפתחים שוב.הכל מעורבב. ואין לי כבר כוח לזה.מרגיש ששוב אין לי את הכוחות להתמודד.שוב אני פועל מכוח האינרציה, חי משבת לשבת. ממנוחה למנוחה.לופ.לולאה.תקליט שבור.
לעזאזל
1 תגובות
« הקודם 1 2 3 הבא »